• מסדרון תלול

בצל התקיפות בסוריה ומצגת השווא של בנימין נתניהו על הגרעין האיראני, עבר כמעט בשקט מוחלט תיקון לסעיף 40 לחוק יסוד: הממשלה הישראלית, שמגדיר למי הסמכות להכריז על מלחמה. ההחלטות, שעברו במליאה ברוב דחוק, משמעותן ש־50% מחברי הקבינט הם רוב מספיק. אבל הרבה יותר מזה, בנסיבות מיוחדות שנתונות לפרשנות, ראש הממשלה ושר המלחמה יכולים לקבל את ההחלטות לבד.

מי מגדיר מהו מצב מיוחד ובאילו תנאים? זו שאלה פתוחה לחלוטין, שמשאירה הרבה תמיהות מדוע היה צורך להעביר את החוק, שבמידה רבה עומד בסתירה מוחלטת לשיטת הממשל בישראל. למעשה, לפי מצבים שהיו בעבר לפחות, ראשי ממשלה שכיהנו גם כשרי מלחמה היו יכולים לקבל החלטה כזו לבדם, בלי להתייעץ עם חברי הקבינט. גם הגדרת המושג "תנאים מיוחדים" שמאפשרים פעולה כזו נשארה עמומה מאוד, כנראה לא במקרה.

חוק יסוד: הצבא, שחוקק לפני יותר מ־41 שנה, קובע באופן ברור כי הצבא כפוף לממשלה כולה. מתוך החוק יוצא כי הסמכות להפעלת הצבא, בוודאי כאשר מדובר בהחלטה גורלית של יציאה למלחמה, נתונה בידי כל הממשלה וכי אין לראש הממשלה מעמד מיוחד כקובע בלעדי בהפעלת הצבא. מתוך כך יוצא כי לשר המלחמה הסמכות והאחריות להפעיל את הצבא, בהתאם להחלטות הממשלה כולה.

בישראל טוענים ששיטת המשטר מבטאת את רצון הבוחר, כאשר בכל קואליציה שנבחרת יש גוונים ועמדות פוליטיות שונות. די ברור שאי אפשר להכריע הכרעות צבאיות חשובות בפורום של 30 שרים, ולכן קיים הקבינט. אבל הקבינט כבר הפך לקבינט מצומצם - ועכשיו מגיע השינוי האחרון, שבמצבים מסוימים מייתר הלכה למעשה את חברי הקבינט ומשאיר את ההחלטות הגורליות בידי אדם אחד או שניים. וכך, על הטענות של נתניהו על הגרעין האיראני, הקבינט היה כמעט האחרון לדעת ועודכן רק ביום מסיבת העיתונאים.

בין שראש הממשלה הישראלי אינו סומך על חברי הקבינט שלו ובין שהוא מעוניין לקבל את ההכרעות הביטחוניות לבדו או עם שר המלחמה בלבד, תיקון החוק אינו עומד בשום אופן ברוח שיטת המשטר הנהוגה.

 

מאי 05, 2018 11:07 UTC
תגובות