Oct 21, 2019 11:54 UTC
  • המוצא האחרון

עם תום 28 הימים הראשונים שהוקצו לבנימין נתניהו, או עם החזרת המנדט לנשיא ישראל מיוזמתו, יצטרך ראובן ריבלין להכריע אם פני הישראלים לניסיון הרכבה נוסף, כשהפעם ח"כ בני גנץ מקבל את המנדט, או שאולי אין בכך טעם. כדי להצדיק את אי-הענקת המנדט, יהיו שיטענו שהסיכוי להרכבת ממשלה נמוך ומוטב להתקדם לבחירות שלישיות בתקווה להגיע לתוצאה ברורה.

ריבלין ויועציו יתקשו למצוא בהיסטוריה הפוליטית של ישראל הצדקה להימנעות מהטלת המנדט על מועמד נוסף. אמנם מעולם לא קרה שמועמד שקיבל את המנדט לאחר הבחירות לא הצליח להרכיב ממשלה, למעט כמובן נתניהו עצמו באביב האחרון. עם זאת, בעבר כבר התרחשו שני מקרים דומים שניתן ללמוד מהם לקח על אודות הגישה הראויה גם כיום.

המקרה הראשון: ח"כ לשעבר ציפי לבני זכתה בראשות קדימה ב-2008 במסגרת הפריימריז שהתקיימו בעקבות הודעת ההתפטרות של אהוד אולמרט. היא נכשלה בהקמת ממשלה והנשיא דאז שמעון פרס החליט שלא להטיל את התפקיד על מועמד אחר אלא לאפשר את הקדמת הבחירות. בשונה מהמצב היום, מרבית הסיעות שכיהנו אז בכנסת המליצו על הליכה לבחירות.

המקרה השני, התרחש ב-1990, שנתיים לאחר תחילת כהונתה של ממשלת האחדות השנייה, כששמעון פרס השיג רוב להפלתה (60:55). הנשיא דאז, חיים הרצוג, חשב שמוטב למנוע בחירות – ואף שאותה כנסת הפילה את ממשלתו של יצחק שמיר רק חודש קודם לכן, שמיר שב וזכה במנדט והרכיב ממשלה צרה.

חזרה לאוקטובר 2019: אל לנשיא ריבלין להניח שהעובדה שגנץ לא אסף סביבו מספיק ממליצים תמנע ממנו בהכרח להרכיב ממשלה. אכן, התסריט של הצלחה נראה כרגע מורכב וקשה להשגה, אך המנדט צריך להינתן לו.

מטבע הדברים צפוי שגנץ ינסה להרכיב ממשלת אחדות, אבל פתוחה בפניו הזדמנות שאינה אפשרית במקרה של נתניהו: ממשלת מיעוט, או "ממשלת 57", המורכבת מגוש המרכז-שמאל, עם תמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת והישענות על הימנעות של אביגדור ליברמן. ממשלה כזאת תתבסס על הסכמה שבמסגרתה שומרים תיקים מרכזיים לליכוד, על מנת לאפשר את הרחבתה והפיכתה לממשלה אחדות תוך כמה חודשים.

ברור שהקמת ממשלה כזו - ולא פחות מכך תחזוקה שלה – הן קשות ודורשות תחכום, ניסיון ואומץ פוליטי. אבל באופן עקרוני לא נכון לפסול על הסף את האפשרות. נכון, זו החלטה שככל הנראה תתקבל כמוצא אחרון, משום שבמרחב האפשרויות ממשלת מיעוט נתפסת כפשרה הגרועה ביותר מבין האופציות הקיימות, מה גם שהישראלים לא מורגלים בכך, אבל בדמוקרטיות מפותחות אחרות בעולם זהו מודל מקובל ואף מוצלח.

 הוא נועד לתת מענה למצבים שבהם לממשלה אין רוב מובנה בפרלמנט. במשך עשרות שנים התקיימו במדינות סקנדינביה ממשלות מיעוט רבות אשר נדרשו לכרות בריתות אד-הוק עם מפלגות שונות, מחוץ לממשלה.

רוצים תכנית חירום לאלימות בחברה הערבית? תצטרכו לסכם אותה עם המפלגות הערביות. רוצים להגדיל את היקף השתתפות הגברים החרדים בשוק העבודה? או שתמצאו שותפים לכך בליכוד, או שתגיעו להבנות עם המפלגות החרדיות.

ממשלה שנהנית מרוב מוצק שוכחת לפעמים שעליה להסתכל גם מחוץ לגבולות הרוב הזה. דווקא ממשלת מיעוט תיאלץ לקיים שיח מתמיד בין חלקי החברה. וזה לא בהכרח רע. על כן, הנשיא יפעל נכון אם יאפשר את מיצוי כל האפשרויות להקמת ממשלה, בטרם שהישראלים ימצאו את עמצם גולשים למערכת בחירות נוספת שעלולה להנציח את הקיפאון של המערכת הפוליטית.

 

 

תגיות

תגובות