נוב 16, 2019 12:33 UTC
  • בין מטח טילים למשנהו

הישראלים נקלעו ביומיים האחרונים למלכודת אבסורדית; הם נוכחו לדעת, שעזה נהפכה לעוטפת ישראל לא פחות משישראל עוטפת את הרצועה. לא רק שרבים מהם נאלצו לשבות מלימודים ומעבודה ולפחד מפגיעת טילים, הם גם חששו שלעימות עם הג'יהאד האיסלאמי יצטרף גם חמאס, והעימות ייהפך למלחמה כוללת בין עזה לישראל.

סכנה זו קיימת עדיין. בין ישראל לרצועה מתקיים מאזן הרתעה שברירי, וכל הפרה בו עלולה להתפתח למלחמה ממושכת וחסרת תוחלת. השב"כ וצבא ישראל הציגו אמנם יכולת מרשימה לאתר ולהרוג את בהא אבו אל עטא ואת אשתו, אך המחיר הכלכלי והמורלי הגבוה שלה מעלה ביתר שאת את שאלת התועלת שבסיכולים הממוקדים. זה כמה עשורים כבר ברור, שבהתנקשות בחיי מנהיגים ומפקדים פלסטינים אין כדי לשנות את יכולתם לפגוע בישראל, או לשנות את מדיניותם. אין אלה חוליות התלויות במפקד אחד, שעם הסתלקותו החוליה מתפרקת.

אבל באין מדיניות המכוונת למצוא פתרון מעשי ומוסכם עם הפלסטינים, ממשלת ישראל מציעה לבני אדם תחליפים כוזבים כמו חיסולים, ענישה כלכלית קולקטיבית, הגבלות תנועה דראקוניות ודברי רהב ריקים על יכולת צבאית. ספק אם ההנהגה הפוליטית, צבא ישראל והשב"כ עצמם מאמינים בתועלת של אמצעים אלה.  צבא ישראל הבהיר מכבר, שאין פתרון צבאי לסוגיית עזה. השב"כ תמך ותומך בהקלות בסגר, ונתניהו עצמו מכיר בצורך בפתרון כלכלי לפחות לצמצום פוטנציאל האיום מעזה, ושוכנע להתיר הכנסת מיליוני דולר לרצועה כדי לאפשר לחמאס להבטיח משכורות לפקידים וסיוע למשפחות נזקקות.

ישראל, שלמדה להבחין בין חמאס לג'יהאד האיסלאמי ונמנעת הפעם מלפגוע ביעדים של חמאס, מוכרחה להרחיב את ההבנות וההסכמות עם חמאס, לתת לו כלים כלכליים לניהול הרצועה ולהסיר את הסגר, המחזק את תנועות ההתקוממות דווקא. הממשלה הישראלית הנוכחית הוכיחה שאין היא מסוגלת לכך. כל עוד אינה מוחלפת, ימשיכו הישראלים לחיות בין מטח טילים אחד למשנהו.

 

 

תגיות

תגובות