נוב 24, 2020 07:29 UTC
  • לנסח את האפליה הבוטה

היקף ההריסות שביצע המינהל האזרחי בכפר של קהילת הרועים הפלסטינית חירבת חומסה בבקעת הירדן, ב–3 בנובמבר, היה כה נרחב — שמשלחת גדולה של נציגים דיפלומטיים אירופים יצאה לחזות במו עיניה במראות ההרס. הכפר ממוקם באזור שישראל הכריזה עליו כשטח אש.

מבחינת מספר הנפגעים שאיבדו את קורת הגג שלהם בפעולה אחת, זה היה מבצע ההריסה הגדול ביותר מאז 2010: 11 משפחות, 74 נפשות, מהן 41 ילדים. מבחינת מספר המבנים שנהרסו באבחה אחת, זו היתה הפעולה הגדולה ביותר מאז 2016. עשרות מבנים למגורים ומכלאות ודירים לצאן, מכלי מים, שקתות, לוחות סולאריים — כולם נהרסו בידי כוחות המינהל האזרחי.

פעולת ההריסה בוצעה לנגד עיניהם של עשרות ילדים מפוחדים, שהורגלו מרגע לידתם לכך שמהם נשללת הזכות לקבל את מה שמקבלים בני גילם שגרים במרחק של קילומטרים ספורים מהם. למשפחות בחומסה, כמו בעשרות קהילות פלסטיניות אחרות באזור, אסור להשתמש במרחביה העצומים של בקעת הירדן — בחלקם הגדול אדמה בבעלות פרטית — בהתאם לאורח חייהם וצורכי פרנסתם. להם אסור להתחבר לרשת המים, לרשת החשמל, ליהנות מכבישי גישה. הם אינם רשאים לחלום על בתי קבע שלא יאוימו מדי יום בהריסה או פינוי. לרשויות הפלסטיניות אסור לפתח את האזור בהתאם לגידול האוכלוסייה וההיגיון התכנוני.

האפליה הבוטה הזאת מתרחשת, איך לא, על פי חוק. דוברות מתאם הפעולות בשטחים הכבושים מנסחת כך את האפליה החוקית: נהרסו "7 אוהלים ו–8 דירים שהוקמו באופן בלתי חוקי בשטח אש... האכיפה בוצעה בהתאם לסמכויות ולנהלים ובכפוף לשיקולים מבצעיים". אבל החוק הוא מעשה ידי אדם, ובעזרת צווים צבאיים המטרה היא ליישם מדיניות שלא השתנתה מאז 1967: לדחוס את הפלסטינים למובלעות נפרדות, ללא עתודה קרקעית, ולעצב את המרחב של הגדה המערבית כך שרובו יהיה פנוי להתנחלות יהודית. שטחי אש, שרק חלק קטן מהם מנוצל לאימונים, הם אחד מהאמצעים הבדוקים להרחקת פלסטינים מאזורים ששימשו לחקלאות ולמגורים עונתיים, שהתפתחו בהדרגה למגורי קבע.

הפגיעה ההומניטארית הקשה מתאפשרת בחסות האדישות הציבורית בישראל, ובשל חוסר האפקטיביות של הביקורת הבינלאומית. כוח העמידה של הקהילות הפלסטיניות אמנם מרשים, אבל הן נשחקות. זהו כתם מוסרי על ישראל.