אוק 01, 2021 07:59 UTC
  • מדיניות מאסרים דראקונית

אחרי מבצע ההשתחררות ההירואי של ששת האסירים הפלסטינים דרך מנהרת החירות בכלא גלבוע, בשב"כ ובצבא ישראל מביעים תקווה שהסיכוי להסלמה בגדה המערבית ירד. עד כה, ובניגוד לתרבות הפוליטית בעשור האחרון תחת בנימין נתניהו, ראש הממשלה נפתלי בנט הגיב באופן שונה.

הוא לא ניסה לשלהב את הציבור בנאומי הפחדה ולא חרחר מלחמה. שר המלחמה, בני גנץ, אף ציין את המשך שיתוף הפעולה עם הרשות הפלסטינית, והדגיש ש"מדובר בשישה אנשים מתוך מיליונים שחיים פה. צריך להיות מסוגלים לטפל בשישה האלה ובעוזריהם, מבלי שנפר את האיזונים האחרים שנמצאים בתוך השטח".

העובדה שהאסירים הצליחו לצאת מכלא גלבוע מחדדת את גודל המחדל של כול מערכות ישראל למיניהן. היציאה סיפקה הצצה אל הריקבון העמוק שפושה בשב"ס ושמחייב שידוד מערכות. ובכל זאת, אחרי שהאסירים יוחזרו לכלא ותקום ועדת חקירה חיצונית שתאתר את הליקויים המבניים, הטכנולוגיים, הארגוניים והפרסונאליים; לאחר שיימצאו האשמים ויופקו הלקחים — שיש לצפות שהפעם גם ייושמו בשטח, בניגוד להמלצות בעקבות ניסיון היציאה ב–2014 — יש מקום לחשיבה אסטרטגית מחודשת באשר לצורך לכלוא פלסטינים רבים כל כך מסיבות "ביטחוניות".

זאת סיבה להעלות לדיון שאלות על עצם מדיניות המאסרים הדראקונית, ככלי לדיכוי פוליטי. סוגיית האסירים הפלסטינים נמצאת בתחתית פח האשפה של סדר היום הישראלי. היציאה, והעניין הרב שעוררה, מעניקים הזדמנות להעלות לסדר היום את מפעל כליאת הפלסטינים — בית חרושת למעצרים. ישראל הפכה את כליאתם הממושכת של אסירים פלסטינים, עם או בלי משפט, לנורמה מקובלת. מבחינת ישראל, הסיבה היא תמיד ביטחונית, גם כשהעצורים והנכלאים אינם מהווים איום ביטחוני, אלא פוליטי.

קשה לאמוד את המספר האימתני של פלסטינים ששהו בבתי כלא ישראליים לאורך עשרות שנות הכיבוש. אין כמעט משפחה פלסטינית שבן מבניה לא נעצר או נכלא. נכון לחודש זה, יש בבתי הכלא יותר מ–4,500 אסירים ביטחוניים, כשליש מהם טרם הורשעו, ויותר מ–500 עצירים מינהליים (כלומר עצורים בלא משפט, ובלא הגבלת זמן). היציאה נותנת חרך הצצה למפעל הזה, לממדיו, לתנאי המאסר בו ולהשפעתו על הרחוב הפלסטיני. אבל זאת גם סיבה להעלות לדיון שאלות על עצם מדיניות המאסרים הדראקונית, ככלי לדיכוי פוליטי המשמש נדבך מרכזי במנגנוני תחזוקת הכיבוש והשליטה הצבאית על מיליוני פלסטינים.