ינוא 26, 2022 06:56 UTC
  • השמיכה השקרית

חיילי צבא ישראל ביצעו פשעי מלחמה בשנת 1948, ובראשם מעשי טבח בכפרים פלסטיניים שנכבשו בקרבות בשפלה, בגליל ובנגב. בני התקופה סיפרו על רצח המוני של אזרחים פלסטינים בידי החיילים שכבשו את כפריהם, על כיתות הוצאה להורג, על ריכוז עשרות בני אדם במבנה שפוצץ, על ריסוק גולגולות ילדים במקלות, על אונס אלים ועל הוראה לתושבים לחפור בורות שבתוכם נורו למוות.

מעשי הטבח — המפורסם והידוע שבהם בדיר יאסין, ליד עיר הקודש והמוכרים פחות בדווימה, חולא, ריינה, צלחה, מירון, אל־בורג', מג'ד אל־כרום וצפצאף — הם חלק ממורשת הקרב של הצבא ומההיסטוריה של ישראל. אבל על דווימה לא מלמדים במערכת החינוך הממלכתית, וחניכי בה"ד 1 לא מסיירים בשרידי הכפר — שעליהם הוקם מושב אמציה — לא קוראים עדויות של ניצולי הטבח ולא דנים בדילמות המוסריות של לחימה בסביבה אזרחית, אף על פי שגם כיום, כמו בתש"ח, חלק גדול מהפעילות המבצעית של צבא ישראל מכוון נגד פלסטינים לא חמושים.

השתיקה הזאת אינה מקרית ומוכתבת מלמעלה. מעשי הטבח היו ידועים בשעתם, נידונו על ידי הצמרת הפוליטית, נחקרו במידה מסוימת וקצין אחד אף הועמד לדין על רצח פלסטינים, נידון לעונש מגוחך ולימים מונה לתפקיד ציבורי חשוב. אבל ישראל הרשמית בורחת מאז מהסיפור ועושה כל מאמץ למנוע את חשיפת הפשעים ולהעלים מהארכיונים את העדויות שנותרו. ההיסטוריון אדם רז חשף לראשונה את חילופי הדברים שהתנהלו בישיבות הממשלה, שעסקו ב"התנהגות הצבא בגליל ובנגב" במבצעים של אוקטובר 1948. אחדים מהשרים הביעו זעזוע אמיתי ודרשו להעניש את האחראים; ראש הממשלה ושר המלחמה, דוד בן גוריון, דיבר אמנם על "מעשים מזעזעים", אך בפועל חיפה על הצבא ומנע חקירה של ממש. בכך הניח את היסודות לתרבות הגיבוי והטיוח הנהוגה עד היום בצבא ישראל (ובמשטרת ישראל) ביחס לפגיעה באזרחים פלסטינים ולבנונים.

אחרי 73 לא צריכה ישראל לברוח מעברה ולכסותו בשמיכה השקרית של "טוהר הנשק" ו"הצבא הכי מוסרי בעולם". הגיע הזמן להכיר באמת, וקודם כל לחשוף את הדו"ח של היועץ המשפטי הראשון לממשלה, יעקב שמשון שפירא, על מעשי הטבח בסתיו האפל של 1948. יש להסיר את השורות המחוקות בפרוטוקול ישיבת הממשלה שבה הציג שפירא את ממצאיו, ולקיים דיון ציבורי נוקב על משמעותם העכשווית.